עישון והשמנת-יתר: רעים השניים מן האחד

נראה שבין כל ההתנהגויות האנושיות שיש בהן לגרום למצוקות בריאותיות, שתיים מוליכות בבטחה את הרשימה הבלתי נכבדה: עישון ואכילה גרגרנית. יש כמובן עוד מספר מעשים בלתי שקולים שאנו חוטאים בהם ואשר בדיעבד יפגעו בבריאותנו, אך אלה מזדנבים מאחור בהפרש ניכר בכל הקשור לסטטיסטיקות של תחלואה גלובאלית הנגרמת בעטיים. לדוגמה, אלה החוטאים בשתייה מוגזמת של אלכוהול לאורך זמן, אלה המתמסרים למעשה אהבה עם בני-זוג רבים ללא אבחנה וללא הגנה, וכמובן אלה המכורים לסמים אסורים. אך השתיינים, שטופי הזימה והמסוממים, חלקם באוכלוסייה עדיין קטן יחסית, אם כי הוא בקו עלייה מתמיד. אך הפעם נדון דווקא בשני סוגי ההתנהגות "הלגיטימית", שהיא מנת חלקם של רבים מאוד, ואף טובים, וודאי לא דבקה בהם סטיגמה של אי-חוקיוּת. כיום, כבר יודעים כולם שעישון והשמנת-יתר (obesity), כל אחד לחוד, גורמים לתחלואה המקצרת חיים בטרם-עת, ויש בה כדי לפגוע באיכות החיים (morbidity).

על אחת כמה וכמה, כאשר שני גורמי סיכון אלה באים לביטוי באותו אדם עצמו, שיכונה להלן "המעשן השמן", כאשר ההגדרה של אדם שמן היא במדד מסת הגוף (BMI אוbody mass index של 30 ומעלה). כמו תמיד אנו שואבים את הנתונים הסטטיסטיים מהאוכלוסייה בארה"ב, שם נכון לשנת 2004 אחוז המעשנים בין המבוגרים עומד על 22.5% או 45.8 מיליוני מעשנים. מספר האנשים השמנים במדינה ענק מערבית זו, עומד על 31.2% (!!) שהם 63.5 מיליון, על פי סקר שהתפרסם בשנת 2004 ב-JAMA. נשאלה אם כך השאלה מהו אחוז האמריקנים בהם מתקיים השילוב הבלתי בריא של היותם שמנים ואף מעשנים, לאור ההנחה הרפואית המקובלת שקיום שני גורמי סיכון בריאותיים בד בבד, מתבטא בתחלואה הגדולה מהסכום האריתמטי של אחוזי הסיכון המבודדים, תופעה הידועה כ"הַעֲצָמָה סינרגיסטית". הנתונים המבוססים על סקר שנערך בשנת 2002 בקרב 29,305 אמריקנים מעל גיל 18, והתוצאות היו מפתיעות במידה מסוימת.

בעוד כ-109 מיליוני אמריקנים מעל גיל 18 הם או מעשנים או שמנים, רק 9 מיליונים מפלח האוכלוסייה הבוגרת שם (כ-8.3%) הם גם מעשנים ואף שמנים. במידה מסוימת יש בנתונים אלה הפתעה לטובה: רק בפחות מעשירית ממאגר המעשנים והשמנים בארה"ב מתקיימות שתי המגרעות בד בבד, ומעניין לנסות ולהתחקות אחר המאפיינים הסוציולוגיים של ממצא זה. אגב, על פניו נראה שאין אולי פליאה רבה מדי באחוז הנמוך יחסית של "מעשנים שמנים", שהרי עישון ידוע כמדכא תיאבון, ואם כך לכאורה היינו אמנם מצפים לראות יותר מעשנים דקי-גזרה, מאשר עבי-כרס.

אם נפלח מעט יותר את תסמונת "המעשן השמן", נמצא אותה שכיחה יותר בקרב השחורים שם (9.3%) יותר מאשר בקבוצות אתניות אחרות, ואולי לא במפתיע תסמונת כפולה זו שכיחה יותר באוכלוסיות דלות הכנסה עם רמת השכלה נמוכה יותר. בעוד 9.7% מבין אלה עם השכלה עממית מוגדרים כ"שמנים מעשנים", רק 2.3% מבין אלה עם תואר ראשון באוניברסיטה מעשנים בהיותם שמנים. באשר לפילוח על פי גיל, בולטת העובדה שבקבוצות הגיל השונות מגיל 18 עד גיל 64 שנה, אין הבדל משמעותי באחוז "השמנים המעשנים": 9.1% בצעירים יחסית בני 18 עד 24 שנה; 8.7% בקרב בני 25 עד 34 שנה; 9.0% בין בני 35 עד 44 שנה; 8.0% בקרב בני 45 עד 54 שנה; 6.0% בין בני 55 עד 64 שנה. לעומת זאת, באלה מעל גיל 65 שנה חלה נפילה חדה באחוז "המעשנים השמנים" עד כדי 1.9% בלבד, כיוון שמבוגרים בקבוצת גיל זו כבר סובלים ממחלות קרדיו-וסקולאריות, או ממגבלות גופניות אחרות, המאלצות אותם לחדול מעישון, ואף להפחית ממשקלם.

עובדה מעט-מעודדת היא שפחות מ-10% מעשנים למרות היותם שמנים, אין בה לכסות על כך שעדיין 9 מיליוני אמריקנים הם "שמנים מעשנים", וכאמור המטען הכפול הזה של שני גורמי סיכון, יותר מאשר מכפיל את סיכוני התחלואה הקשה בקרב נושאיו. אך כאן אנו מגיעים לשאלת המפתח בדיון על הדרכים לשכנע את מעשני עירנו השמנים לחדול לעשן, או שמא לשכנע את מעשני עירנו השמנים להקפיד באכילה ולרדת במשקל. כי זאת יש לדעת: קשה להיגמל מדפוסי התנהגות שסיגלנו לעצמנו שנים רבות, אם בעישון או באכילה גרגרנית, ואם אך כ-5% מהמעשנים נגמלים מדי שנה ממנהגם, קשה עוד יותר להניע כרסתנים מאכילה מוגזמת. ואם קשה לשכנע באופן פרטני מעשן לחדול מעישון, או אדם שכרסו הולכת לפניו, להרפות מעט מאכילה העולה על גדות הצלחת, תקשה שבעתיים מלאכת השכנוע הכפול את מי שחוטא בשני אלה. ועל מלאכת השכנוע מקשה עוד יותר תוצאה בלתי נמנעת כמעט הבאה לביטוי באלה החדלים לעשן, דהינו העלייה במשקל.

אכן, גברים מעשנים הנגמלים מעישון יוסיפו למשקלם בין 2.8 ל-4.4 קילוגרמים, ומצבן של הנשים החדלות לעשן "מחמיר" אף יותר: מחוג המאזניים יצביע על 3.8 עד 5.0 קילוגרמים עודפים. אמנם, היתרונות הבריאותיים של גמילה מעישון עולים על הסיכון של תוספת מספר קילוגרמים באוכלוסייה הכללית, אך מה בדבר תוספת זו למשקל אצל מעשנים שמנים, המבקשים לחדול מעישון. אגב, אין מספיק נתונים מחקריים על מעשנים שמנים החדלים לעשן, לגבי הסוגיה האם גם הם מעלים במשקלם כפי שהדבר מקובל לגבי אלה שאינם שמנים. זאת ועוד, לא ידוע די כיצד הגבלת אכילה עלולה להשפיע על מאמצי השכנוע של מעשנים שמנים לחדול מעישון. מחקר של Copeland וחבריו שהתפרסם בשנת 2006 בכתב העת Addictive Behavior העוסק בהתנהגות מתמכרת, ממליץ על כך שאין לייעץ, או לשכנע בעת ובעונה אחת את המעשן השמן לוותר על שתי תענוגות חייו-עישון ואכילה מרובה. ניסיונות רבי-שנים לנסות ולשנות במקביל יותר מאורח חיים אחד במטופל, נועדו לכישלון.

מה אם כן המסר שניתן להעביר למעשנים השמנים בינינו? נראה שראשית חוכמה היא בהעברת מסר של הסברה, והדגשת העובדות הרפוּאית שאינן מקלות ראש בנזק המשמעותי לבריאות למי שמשמני גופו בולטים לעין, והוא אף מתמסר לעשן התכלכל. ג`ורג` ברנרד שאו התבטא: "אין לאדם אהבה עמוקה יותר מאהבת המזון", וברטולד ברכט הוסיף-"האוכל קודם למוסר", ולא ייפלא הדבר שכן שני ענקי-רוח אלה עישנו בעצמם. מנגד נאמרו מספר אמירות דווקא בגנות אכילה מוגזמת, כמו אלה של בנג`מין פרנקלין, האיש החכם מפילדלפיה שאמר: "כדי להאריך את חייך, קצר את מזונותיך", וכן "אכול כדי לחיות-אל תחיה כדי לאכול", וגם "בטן מלאה גורמת למוח לאה", ועוד ממקורותינו "מרבה אכילה-מרבה חטא" (אבות ב`). לא עלה בידי למצוא אמירות של חכמים קדמונים וכאלה מהעת החדשה, על אלה המעשנים אשר משקלם הוא מעל ומעבר. נושא בהחלט כבד, הראוי להמשך דיון נכבד.

בברכה,
פרופ' בן-עמי סלע
חזרה    ▲ למעלה